שאלה- האם האיסור לאכול לפני שנותן אוכל לבהמתו זה מהתורה או מדרבנן?
תשובה- יש אומרים מהתורה ויש אומרים מדרבנן ויש אומרים מידת חסידות, והעיקר שהוא ממידת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן (רמב"ם הל' עבדים ט, ח).
מקורות: נסמך מהפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ואחר כך כתוב "ואכלת ושבעת" (דברים יא, טו) ובשו"ע (סימן קסז סעיף ו) "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה. ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר תנו מאכל לבהמה, א"צ לברך". ע"כ. הרי שאין לאכול עד שידאג שיהא אוכל לפני לבהמתו, ולכן מותר להפסיק בין ברכה לאכילה לצורך כך. והוא מהגמרא (ברכות מ.) "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת". ופשטות הגמרא משמע שהוא איסור גמור, לפחות מדרבנן. אך מדברי הרמב"ם (הל' עבדים פרק ט הלכה ח) משמע שהוא רק חסידות, שכתב "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. ע"כ. וכן משמע שהוא מידת חסידות מספר מצוות גדול (עשין סימן פז) שכתב, מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואעפ"כ מדת חסידות הוא להיות רחמן, חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. ע"כ. וכן יש לדייק מדברי הטור (סימן קסז) שהוא רק חסידות, שכתב, "'ואפילו' אמר הביאו מאכל לבהמה לא חשיב הפסק דחשיבי צרכי סעודה דא"ר יהודה א"ר אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו". ואם איתא שאסור לאכול לפני שנותן לבהמתו, מדוע כתב הטור 'אפילו'. וגם אם נאמר דס"ל דטעימא בעלמא מותר, מ"מ לא שייך בזה לשון 'אפילו' דלא קרע מהביאו מלח, אלא ודאי דס"ל דמה שאמר רב יהודה בגמרא 'אסור', סובר הטור, אחד מן השנים, או שדברי רב יהודה לא נפסקו להלכה או שאסור ממידת חסידות. ומהבית יוסף (סימן קסז) אין לדייק שסובר שהוא איסור גמור ממה שכתב בהוא אמינא "אם אינו דבר דשייך לפרוסת המוציא הוי הפסק. וגביל לתורי חשיב שייך לפרוסת המוציא כיון ש'אסור' לטעום עד שיאכיל לבהמתו". ולפי זה משמע שסובר שהוא איסור גמור לאכול לפני שנותן לבהמתו, ולכן נחשב כצורך הפרוסה, שאפשר לדחות שאף אם הוא איסור ממידת חסידות, כיון שמעונין לנהוג בחסידות זו, נחשב כצורך הפרוסה. ודין זה מבואר גם במגן אברהם (סימן קסז ס"ק יח) ד"ה מאכיל לבהמה- "הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה (ספר חסידים)". וכן פסק המשנה ברורה (סימן קסז ס"ק מ ד"ה מאכל לבהמה) "מעניני סעודה הוא, דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו".
ואמנם בשדי חמד (מערכת א סימן ק) כתב להוכיח מדברי הפרי חדש (סימן סו) דלא הוי אלא איסור מדרבנן. וכן משמע משו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן יז) שדן אם יש להיזהר במגדל חתול בדבר זה,ו כתב בין דבריו, "יראה לי אעפ"כ אין בהן חיוב גמור כמו בבהמה גסה", הרי דס"ל בבהמה גסה הוא חיוב גמור. וכן משמע מהבן איש חי שהוא איסור גמור שכתב (שנה א' פרשת אמור הל' טו) אם אמר תנו מאכל לבהמה ה"ז חשוב דברים השייכים לסעודה, מפני דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו. ע"כ. ודוחק לומר שכולם ס"ל דהוא איסור ממידת חסידות.
ובמגן אברהם (סימן רעא ס"ק יב) הזכיר "דבתשובת מהר"מ (סימן שב) כתב ריצב"א דבגביל לתורי אין צריך לברך (אם הפסיק בדיבור) דהתם אסור מדאורייתא". הרי דס"ל למהר"ם דהוא איסור לדאורייתא לאכול לפני שנותן לבהמה לאכול.
ומכיון שמהרמב"ם והסמ"ג משמע שהוא מידת חסידות, נראה דהכי יש לנקוט, ואף שמפשטות הפוסקים ודברי הגמרא משמע שהוא דין גמור, ובפרט שהשמיטו את דברי הרמב"ם, שמא מסבירים אותו בענין אחר. אך מכיון שסוף סוף הרמב"ם השמיט דין זה ולא כתבו בספר המצוות או במקום אחר, מוכח דס"ל דאינו דין גמור. ואף שהרי"ף (ברכות כח.) הזכיר דין זה וכן הרא"ש (מסכת ברכות פרק ו סימן כב) דכתב "אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו" אלא שיש לומר שהזכירו זאת לענין שלא נחשב הפסק, אבל לא שהוא חיוב גמור. ובספר אבן האזל (עבדים ט, ח) הקשה דמדברי הרמב"ם חזינן דהוא מדרכי החכמים וציין שכן הקשה בעין משפט (בברכות מ.) והביא ראיה לדברי הרמב"ם ממה שכתוב בגמרא כתובות (סא.) הנהו תרתין חסידי מר קדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי. ע"כ. והוא לענין לתת לעבד כפי שפסק הרמב"ם (הלכות ברכות ז, ז) "השמש שאינו אוכל עמהן, ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו" ואם כך הדין בעבד קל וחומר בבהמה. ואם איתא שהוא איסור מדוע היה חסיד שנותן לשמש לאחר מכן, אלא ודאי שהוא מידת חסידות.
וכ"כ בילקו"י סימן קסז סעיף טו, "קודם שיאכל יתן מזון לפני בהמתו, שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, או חיה או עוף שבביתו, שמזונותיהם עליו. ואסור אף לטעום קודם שיתן לפניהם מאכל. ויש אומרים שאין זה מעיקר הדין, אלא ממדת חסידות, שנכון והגון מאד לעשות כן. ויש אומרים שדבר זה הוא מעיקר הדין. וגם זה אינו אלא באכילה, אבל בשתייה אדם קודם לבהמה ולעוף. ועל כל פנים אין צריך שיתן האוכל בפניהם, אלא די במה שציוה ליתן האוכל לפניהם. וכבר הזהיר מרן החיד''א, שיש לצוות ליתן מאכל לתרנגולים בכל בוקר, כדי שלא יעבור על איסור צער בעלי חיים, וכנודע ממעשה שאירע בימי האר''י ז''ל. ואם אחר שבירך, קודם שטעם מן המאכל אמר ''תנו מאכל לבהמה'', אין זה נחשב להפסק, שהרי אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו לאכול. וכתב הכל בו, דגם בזה אין לנהוג כן לכתחלה, ורק בדיעבד לא הוי הפסק".
ובשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן יז) דן במגדל כלבים וחתולים אם יש מעלה להקדים מזונותיהם, והעלה שאין בזה ענין כיון "שמזונותיהן מצויין תדיר בכל מקום. שכלב חוטט באשפות ומגרר העצמות וכלבא בכפנא גללי בלע. וכן החתול מזונותיו עמו בכל מקום שהולך, ולא יחסר לחמו להתפרנס משיורי מאכל וכל דבר מיאוס שמשליכין אליו. וגם ניזון מצידת העכברים והכלב אינו צריך למזונות הרבה". ומאחר ונקטינן שאינו אלא מידת חסידות בבהמה הוא הדין בשאר חיות שאינה חובה גמורה.
ועוד כתב בשערי תשובה (סימן קסז ס"ק ט) וכתב ברכי יוסף (סימן קנד) שצריך ליזהר לצוות לתת מאכל לתרנגולים בבוקר, כדי שלא יעבור על איסור צער בעלי חיים וכנודע ממעשה שאירע בזמן האר"י ז"ל עכ"ל והמעשה שבזמן האר"י מוזכר בספר חרדים. ע"כ.
ואף ממידת חסידות אין צורך להקדים שתיה כמבואר במגן אברהם (סימן קסז ס"ק יח) ד"ה מאכיל לבהמה- "אסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה (ספר חסידים סימן תקל"א)". וכן פסק המשנה ברורה (סימן קסז ס"ק מ ד"ה מאכל לבהמה) וכן בכף החיים.
וכתב בכף החיים (סימן קסז ס"ק בנ) דמשמע בגמרא (גטין סב.) לאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם. שאמרו לגניבא "ליטעום מר מידי, אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו". דכ"ה בשאילת יעב׳׳ץ סימן יז ברכ״י אות ז׳ שע"ת אות ט. ואין צריך דוקא שיתן לפניהם אלא כל שצוה שיתנו מיד לפניהם מותר לאכול. נה״ש אות ד". ע"כ.
וע"ע בפתח הדביר (חלק ג דף שי עמודה ג) בשם הגזע ישי. ובהליכות עולם (חלק א' עמוד שמו) ציין שכתבו בסזה בפוסקים רבים, שו"ת קרן לדוד (סי מז) שו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן כד-כה) וח"ז סימן מ – מא) ובשו"ת חתן סופר (סימן לו ובסוף סי קכח) ועוד פוסקים עי"ש.
