שאלה- האם האומר קדיש מחויב להצמיד את רגליו?
תשובה- לא. וטוב להחמיר.
מקורות: בענין להצמיד רגליו בתפילת שמונה עשרה, כתב בשו"ע (סי' צה סע' א) יכוין רגליו זה אצל זה בכיון, כאילו אינם אלא אחת, להדמות למלאכים דכתיב בהן: ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א, ז), כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד. ע"כ. וכתב המשנה ברורה בשם הפמ"ג ושאר פוסקים "בדיעבד אפילו אם לא כיון רגליו כלל יצא". ואם כן הדין בתפילה שאינו מעכב, כל שכן החזן או האומר קדיש וכדומה דאינו מעכב בדיעבד. ויתכן שאף לדינא אין צורך להצמיד רגליו בשעה שאומר קדיש כיון שאין דינו לעמידה שצריך להדמות למלאכים. והש"ע (שם בסע' ד) כתב, "טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש"צ". ע"כ. ואם איתא שכן הדין בקדיש היה לו להזכיר זאת. גם הבן איש חי הזכיר רק בעמידה (פרשת בשלח הל' ב) או באמירת קדושה (תרומה הל' ד).
ומ"מ בהליכות עולם (ח"א הל' קדיש עמ' צג) כתב דבעת אמירת הקדיש נכון להחמיר להשוות הרגלים כמו בתפלה. ומ"מ כתב דאין להביא ראיה ממ"ש מרן בש"ע (שם ס"ד), טוב שיכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם הש"צ. ע"כ. וא"כ י"ל כ"ש קדיש דעדיף מקדושה, ויהא חייב לכוין רגלו. דיש לדחות, לפי מש"כ בב"י (שם) בשם התרומת הדשן (סי' כח) משום שבקדושה אמרינן "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" לכן יש לכוין רגליו כמלאכי השרת, משא"כ בקדיש דלא שייך זה, והרי עניית אמן יהא שמיה רבא יכולה להיות מיושב, ואילו קדושה צריכה להיות מעומד. עכת"ד. וכ"ה ובקי' ילקו"י (סי' נו סע' ט, וכן ביו"ד סי' ל הל' ד).
