שאלה- המדבר עמו באמצע חזרת הש"צ והוא שומע ולא מדבר, האם יקשיב לו או יגער בו?
תשובה- יגער בו בנחת (אם דבריו נשמעים).
מקורות: בזהר (פרשת תרומה דף קלא עמוד ב) "מאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול ווי ליה דאחזי פרודא ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית ליה אלהא ולא אשתכח תמן ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מניה ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא". וכ"ה בשו"ע (סימן קכד סעיף ז) "לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו". ע"כ. וכ"ה בכף החיים (סימן קנא ס"ק ח) והזכיר שכתב בשער הכונות דף ד וז"ל "ראיתי למורי ז״ל נזהר בתכלית הזהירות שלא לדבר כלל בבהכ״נ אפילו שלא בשעת התפלה אפילו בדיברי מוסר ותוכחה ותשובה לא היה רוצה לדבר כדי שלא ימשך מזה איזה דיבור של חול. עכ״ל. והביאו מ״א סק״ג.
מכאן שלא רק שאין להקשיב אלא שיש לגעור. וכתב המשנה ברורה (ס"ק כד) אוי למשיחים בעת התפלה, כי ראינו כמה בהכ"נ נחרבו בשביל עון זה ויש למנות אנשים ידועים להשגיח על זה. ע"כ.
ויש לדון, אם מקשיב למדבר, אם עובר משום לפני עור או משום מסייע וראה במגן אברהם (סימן קסג ס"ק ב) שדן בדברי הרמ"א (סימן קסג סעיף ב) שכתב, "אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול", וביאר הפמ"ג (ס'י קסג ס"ק ב) את דברי המגן אברהם וכתב, "לפני עור לא תתן מכשול לאו הוי, ומסייע ידי עבירה דרבנן הוא, עיין סימן שמז ס"ק ד, ומשום הכי בעכו"ם משמע שם לא גזרו לסייע. ולפי זה באיסור דרבנן אם בתרי עברי דנהרא כעין תורה תקנו, ועובר לפני עור לא תתן מכשול, ואמנם מסייע ידי עוברי עבירה י"ל בדרבנן הוה גזירה לגזירה (ואין בזה איסור)". ע"כ.
ולפי זה אם נדון שכשמקשיב למדבר בבית הכנסת הוי מסייע בדבר עבירה דרבנן, לא יהא בזה איסור. ואם נדון שאלמלא היה מקשיב, לא היה מדבר, נמצא שהוא משום לפני עיור, ואסור. ויתכן שבמקום בזיון אף שיש בזה רק משום מסייע עם כל זאת אסור. ונראה לומר שהדיבור בבית הכנסת הוא משום הנהגה רעה, ולא משום איסור דרבנן. שכל התפילה דרבנן, וכי יהיה הדיבור חמור כל כך. ממילא אינו משום מסייע או לפני עיור, אלא משום הנהגה לא נכונה שגורמת בזיון לשכינה בבית הכנסת, ולכן אין בזה איסור להקשיב למדבר, אך אינה הנהגה נכונה, ולכן ראוי לגעור במדבר.
ומה שכתבנו שיגער רק אם דבריו נשמעים, מכיון שאם לא כן יגרום למחלוקת, ויצא שכרו בהפסדו. ודע שמעיקר הדין מותר להוכיח ברבים את המדבר בשעת חזרת הש"ץ, ואין בזה חשש שלא יכלם. שרק בדברים שבין אדם לחבירו, יש חשש זה, אבל בעבירות שבין אדם למקום, אין בזה חשש, כמבואר ברמב"ם (הל' דעות פרק ו הלכה ח) המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל. ע"כ.
