שאלה- האם צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן. והאם מותר לרפא מחולי צהבת על ידי יונים ששמים על הטבור והיונים מתים, או שיש בזה משום צער בעלי חיים?
תשובה- לדעת רוב הראשונים צער בעלי חיים דאורייתא. ובדעת הרמב"ם י"א דהוי דאורייתא ויש אומרים מדרבנן ויש אומרים בצער גדול הוי דאורייתא ובצער קטן דרבנן.
ובכל אופן מותר לרפא מצהבת על ידי יונים דהוי לצורך האדם ומותר .
מקורות: בגמ' בבא מציעא (לב:) צער בעלי חיים דאורייתא. וכן פסק הרי"ף (שבת קכח: ובדפי הרי"ף נא.) וכן פסק הרא"ש (שבת קכח: וברא"ש פרק יח סי' ג). וכ"כ הריטב"א (שבת קנד:) דקי"ל כרבנן דסברי צער בעלי חיים דאורייתא. ע"כ. וכ"כ בספר החינוך (מצוה תנא) דהוי דאורייתא. וכ"כ בנימוקי יוסף (פ"ב דב"מ) שהקשה שכיון שאיסור צער בעלי חיים הוי מדאורייתא, זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק המשא, והאיכא צער בעלי חיים, ותירץ בשם הר"ן, שכיון שאיסור צער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם, גם לכבודם שפיר דמי, שגדול כבוד הבריות. ע"כ.
ובדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים דכתב הרמב"ם (בהל' רוצח פרק יג הל' יג) הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען, במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע. ע"כ. ויש לדייק שאין צער בעלי חיים דאורייתא, דאם איתא איך כתב שמצוה לטעון אצל שונא כדי לכוף יצרו הרע, דאין לאדם לעבוד על מידותיו במקום שיש איסור צער בעלי חיים דאורייתא. אלא ודאי דס"ל דאינו דאורייתא.
ועוד כתב הרמב"ם (הל' עבדים פרק ט הל' ח) חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. ע"כ. מלשון זה משמע דהוי רק מידת חסידות, כיון שמשבח את החכמים הראשונים בכך, ואם איתא דהוי חיוב גמור, כל ישראל היו צריכים לעשות כך ולא רק החכמים הראשונים. ויש לדחות שאף אם ס"ל צער בעלי חיים דאורייתא, מ"מ אין חובה מעיקר הדין להקדים את מאכל הבהמה למאכלו כל זמן שאין הבהמה רעבה ומצטערת.
ויש פוסקים (סמ"ע בחו"מ סי' רעב ס"ק יב) דס"ל בדעת הרמב"ם, דצער בעלי חיים דאורייתא, ויש אומרים (הגאון מהר"י עייאש בהגהותיו "עפרא דארעא" על הספר "ארעא דרבנן" באות עג) דהרמב"ם ס"ל צער בעלי חיים דרבנן. וכן פסק המרדכי (בפ"ק דע"ז סי' תרצט).
ויש אומרים (הנימוקי יוסף (ב"מ לב ב), ובחידושי אנשי שם על המרדכי ב"מ לב: אות מ) שבדין צער בע"ח יש חילוק בין צער גדול לצער קטן, שבצער מועט צער בע"ח הוי דרבנן ובצער גדול הוי מדאורייתא.
ומ"מ בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סי' לב) התיר להשתמש ביונים לצורך חולי צהבת, דכתב בספר טעמי המנהגים (בסוף הספר, עניני סגולות דף מה סע"ב), שרפואתם ע"י יונים, שלוקחים יונה ממין זכר לחולה זכר, וממין נקבה לחולה נקבה, ויושיבו היונה על טבורו, באופן שיהיה פי הטבעת של היונה על טבור החולה, והיונה תשאב לתוכה כל המחלה, והיונה תמות ע"י כך, והחולה יתרפא, ולפי חוזק המחלה צריך לקחת מספר יונים ולנהוג בהם כאמור. והנסיון הורה בזמנינו שכמה חולים נתרפאו בזה, כמו שנתפרסם בעתונים, (וכן הובאו בספר נחלי בא - גד ח"ב עמוד תקעז). ואף על פי שהרופאים אינם מאשרים רפואה זו ע"פ דרך הטבע, וגם שמענו שכמה חולים ניסו בזה ולא עלתה בידם, מ"מ חולים רבים מצאו רפואתם ע"י היונים. והעלה דאין בזה איסור משום צער בעלי חיים, אף שגורמים בזה למותם של היונים, על פי דברי הגאון מהרא"י בפסקים וכתבים (סי' קה) שכל שהוא עושה לצורכו ולתשמישיו אין בו איסור משום צער בעלי חיים, שכל הבריות לא נבראו אלא לצורך האדם (קידושין פב א).
