שאלה- בזוהר ״בחוק לישראל״ יום שלישי של פרשת השבוע מדבר בגנות הכעס,ואומר שאדם שכועס חייבים להתרחק ממנו,
אבל זה מטריד אותי כי,״רשי״ בסוף פרשת בהעלותך מביא וזה לשונו:״קל וחמר לבשר ודם שלא יכעס על חברו עד שיודעינו סרחונו״ רואים מפה שאם יודעינו סרחונו מותר לכעוס עליו!
ועוד בפרקי אבות כתוב ״קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד״ גם פה רואים שחסיד קשה לכעוס אבל לפעמים כועס( כי כתוב ״קשה״)!
אבל הזוהר לא מחלק כלום!
אני לא מדבר מחכם שהתורה שהיא אש מביא אותו לדי כעס,שזה בודאי כשר כמו שהזוהר מביא!השאלה שלי בסתם אדם שהוא יהודי שומר תורה ומצוות ולפעמים כועס ולמה צריך להתרחק ממנו!
מה הגדר בזה?
תשובה- אכן ברש"י כתוב בספר בראשית פרק יב פסוק ט
ויחר אף ה' בם וילך. מאחר שהודיעם סרחונם, גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו
אבל הכוונה שלא ממש יכעס אלא יראה פנים כועסות וכפי שכותב הרמב"ם בתחילה יסודי התורה שמה שכתוב ויחר אף ה', וכי יש לה' חס ושלום אף אלא שבא לסבר את האוזן. וכפי שאומרת הגמרא במסכת שבת שלעולם לא יכעוס אדם בתוך ביתו אך אם עשו שלא כראוי יראה להם פנים כועסות עדי כדי כך שישבור כלים שבורים
ומה שכתוב בפרקי אבות שחסיד זה מי שפעם בזמן מרובה כועס, אז זו דרגה טובה ביחס למי שכועס כל הזמן אבל בדאי שעדיף לא לכעוס כלל וכפי שאומרים חז"ל שכעס מביא את האדם לכלל טעות וכפי שאומרים על משה רבינו שכעס נשתכחה ממנו הלכה
ולכן כל שכן שאדם פשוט צריך להזהר לא לכעוס ובשעה שהוא כועס יש להתרחק ממנו ואם הוא כועס באופן קבוע יש להתרחק ממנו באופן קבוע שאומרים חז"ל כל הכועס כל מיני גהנם שולטים בו.
ואומר רבינו האר"י ז"ל טורף נפשו בכפו שכל הכועס אם התעברה בו נשמה של צדיק היא בורחת ממנו
והגדר בזה הוא להשתדל להתקרב לצדיקים ולהתרחק ממי שאינם צדיקים
