שאלה- דבר הנקרא Oral Care Strips שהוא פיסת ניילון שקופה שמניחים על הלשון, וכשבא במגע עם הרוק שבפה הוא נמס מיד, ומשרה ריח טוב בפה, ועשוי בטעמים שונים, האם יש לברך עליו, והאם מותר לקחתו בתענית צבור, והאם חייב בכשרות?
תשובה- יברך עליו שהכל, אין להשתשמש בו בתענית וצריך עליו השגחה לכשרות.
מקורות:
אמנם מטעמת אינה צריכה ברכה כמבואר בשו"ע (רי סעיף ב) "הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו" וכן בשו"ע (סימן תקסז סעיף א) "השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט" מ"מ אינו דומה כלל, מכיון שכל מטרת המטעמת היא רק לבדוק אם האוכל טעים, אך בדבר שכל מטרתו להנות ממנו עצמו, וכן יש לו טעם אפילו משהו צריך ברכה שאין להנות מהעולם הזה כלל ללא ברכה. כמבואר בשו"ע (סימן רד סעיף ח) "כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף" הרי שהוא מעונין להנות מהתרופה, שתרפא אותו ובדרך אגב היא גם טעימה, לכן צריך לברך עליה, והוא הדין לנדו"ד שכל מטרתו שיהיה ריח טוב בפה, ובדרך אגב יש לו טעמים שונים ונהנה ממנו, לכן צריך לברך.
אמנם מטעמת אינה צריכה ברכה כמבואר בשו"ע (רי סעיף ב) "הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו" וכן בשו"ע (סימן תקסז סעיף א) "השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט" מ"מ אינו דומה כלל, מכיון שכל מטרת המטעמת היא רק לבדוק אם האוכל טעים, אך בדבר שכל מטרתו להנות ממנו עצמו, וכן יש לו טעם אפילו משהו צריך ברכה שאין להנות מהעולם הזה כלל ללא ברכה. כמבואר בשו"ע (סימן רד סעיף ח) "כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף" הרי שהוא מעונין להנות מהתרופה, שתרפא אותו ובדרך אגב היא גם טעימה, לכן צריך לברך עליה, והוא הדין לנדו"ד שכל מטרתו שיהיה ריח טוב בפה, ובדרך אגב יש לו טעמים שונים ונהנה ממנו, לכן צריך לברך.
וכן בשו"ע (סימן רב סעיף טו) "על הסוכר מברך שהכל וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל". הרי שבהנאה כל שהיא של טעם צריך לברך. וביאר המשנ"ב (סימן רב ס"ק עו) מטעם הנ"ל דהא הקנה בעצמו הוא עץ בעלמא וא"א לאוכלו אלא שיש בו מתיקות וא"כ לא עדיף המוצץ את המתיקות מהעץ מאלו סחט את הזיעה הזאת ושתאו" חזינן שאף בהנאה כל שהיא של טעם בלבד לדעת השו"ע צריך לברך.
ולענ"ד דינו ממש כמו מסטיק. שלמשל מסטיק חריף שמטרתו שיהיה לו ריח טוב בפה, לדעת הפוסקים לברך על מסטיק יברכו גם על זה, דלא חילקו, ואף שלא מכניס אוכל ממשי אלא רק טעם חייב בברכה. כמ"ש בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן קח) וז"ל "ראיתי להרב משה לוי בספר ברכת ה' (ח"ב עמוד מא) שפסק, שעל גומי לעיסה אפילו יש בו מתיקות, ובתחלת לעיסתו נהנה ממתיקותו ובולע טעמו, הואיל ואין בולע את גוף המסטיק עצמו, אין לברך עליו. ובהערה שם (עמוד מו), הוכיח כן ממ"ש המג"א (סי' תקסז סעיף א) השרוי בתענית מותר לו לטעום התבשיל ולפלוט אפילו כשמתכוין ליהנות ממנו. וכן פסקו הא"ר והמשנ"ב, וש"מ שאע"פ שאי אפשר שלא יבלע ממתיקותו ע"י הרוק שבפיו, שקיבל טעם מן התבשיל ונהנה ממנו, מ"מ מותר. וא"כ ה"ה לענין ברכה על מסטיק וכו'. ע"כ. ולק"מ, ולא קרב זה אל זה, שהרי ז"ל המג"א שם, יכול לטעום, דלא קביל עליה בתעניתו שלא יהנה, אלא שלא יאכל וישתה, וזה לא מקרי אכילה ושתיה, ואפשר שאפילו כוונתו להנאת עצמו שרי, שכל שלא אכל כשיעור מקרי טעימה ולא אכילה. עכ"ל. והנה כל זה שייך לגבי תענית, דלא קביל עליה שלא ליהנות, אבל לגבי ברכת הנהנין, שאסור 'ליהנות' מן העולם הזה בלא ברכה, אין לו ליהנות ממתיקות בלי ברכה. וכן מוכח ממ"ש הט"ז (שם סק"א) שהמודר הנאה מאיזה מאכל אסור אפילו לטועמו. וכתב הפמ"ג שם, שאפילו טועם כל שהוא ופולט אסור, שהרי נהנה. ע"ש. ואף לענין ברכה הדין כן, שהרי אסור "ליהנות" מן העוה"ז בלא ברכה. ופשוט. ורק מטעמת א"צ ברכה שאין לה כונה לאכילה, וכמ"ש מרן הכסף משנה (פ"א מהל' ברכות ה"ב) וז"ל: היינו טעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ומשמע שתהיה לו כונת אכילה משא"כ מטעמת אפילו בולעת כיון שאין לה כונת אכילה כלל, אינה מברכת. ע"כ. וכ"כ בספר טל אורות (דף ד.). ע"ש. ודלא כמ"ש ברכת ה' הנ"ל. עכת"ד. ונראה ברור שהדברים תקפים גם לנדו"ד שכונתו לשים בפיו ולבלוע ולהנות מהחומר הנ"ל, הוי ממש דרך אכילה, אף שזה שיעור מועט מאוד.
וכ"כ בשו"ת אור לציון (חלק ב פרק יד סעיף ח) בענין מסטיק. וז"ל "על גומי לעיסה מתוק מברך שהכל נהיה בדברו, שכיון שיש בו סוכר והוא מוצצו, הוי כמוצץ קנים מתוקים, שכתב מרן בשו"ע בסימן רב סעיף טו שמברך עליהם שהכל נהיה בדברו. ודלא כמי שרצה לומר שאין מברכין על גומי לעיסה כל עיקר, מכיון שאינו עשוי לאכילה, שהרי זורקים אותו כשנגמר טעמו, ודמי יותר לקנה סוכר שברכתו שהכל נהיה בדברו". והו"ה לנדו"ד. ומה שכתב 'מכיון שיש בו סוכר', לענ"ד פשוט דהוא הדין כל טעם טעים לחיך, דמאי שנא.
ובענין להשתמש בדבר זה בתענית, אף שהרמ"א כתב (בסימן תקסז סעיף ג) "מותר ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט, מלבד ביום הכיפורים דאסור", מ"מ שם יש סברא נקודתית בענין תענית, כיון שיש אומרים שאכילה קיבל על עצמו לא טעימה, וכפי שכתב המגן אברהם (דלעיל בסימן תקסז ס"ק ח) "כיון דהנאה לא קבל עליה. ומשמע דאף שאר אוכלין מותר ללעוס ולפלוט. ולפי מ"ש רמ"א בס"א דבכל ת"צ אסור טעימה א"כ ה"נ אסור ללעוס וא"כ תימה היאך כ' רמ"א בלבד ביה"כ דאסור הל"ל בכל תענית ציבור אסור לכן נ"ל לאסור בכל ת"צ וגם בבד"ה כתב להחמיר, וכתב הא דאמרינן כס פלפלי פטור היינו מפני ששורפין הגרון ומזיקין לו משא"כ בקנמון ושאר בשמים. עכ"ל. וכן כתב משנה ברורה (סימן תקסז ס"ק יג) "זהו דוקא לדעת המרדכי אבל לדעת המחבר לעיל בסעיף ח דאוסר בט"ב וכן לדעת הרמ"א דאוסר בכל תענית צבור גם בענינינו דינא הכי".
ואמנם ראיתי בעלון הליכות עולם (גליון 1) שהביאו שי"א שאין צריך לברך על דבר זה, ושאין אין צורך בכשרות וכן מותר בצום, ועיקר סמיכתו שדומה למטעת, וכאמור מהשו"ע והכסף משנה ומהיביע אומר, אינו דומה כלל, שבמטעמת אין לו כונה לאכול כלל, ואילו במקרה דידן כל מטרתו להנות ממנו בדרך אכילה. וכן אינו דומה לבשמים של בית הכסא, שרצה לדמותו לכאן, שכביכול כיון שכל מטרתו להסיר ריח, לכן לא יברך אליו, ובנדון דידן לא גרע מתרופה שכתב השו"ע דלעיל לברך עליה, שאף שכל מטרתו להסיר ממנו החולי, כל שמשתמש בדרך אכילה וגם טעים לחיך יש לברך לברך עליו. וגם לא שייך בזה סב"ל שלכל הדעות אם טועם דבר לשם הנאה צריך לברך עליו. הנלע"ד כתבתי.
