שאלה- באמצע התפילה נזכר שהתפלל כבר, האם ימשיך או יפסיק?
תשובה- בשחרית ובמנחה יפסיק, בערבית שמתחילה קבעוה רשות, ימשיך.
נקורות: שו"ע (סימן קז סעיף א) "אם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע ברכה אפילו יכול לחדש בה דבר". וביאר הטור שמכיון שהתחיל על דעת חובה, אין להתפלל תפלה אחת שמקצתה חובה ומקצתה נדבה. ואם התחיל אדעתא דנדבה יכול להמשיך על דעת נדבה. ע"כ. הרי שלענין שחרית ומנחה יפסיק מיד.
ולענין תפילת ערבית כתב הרמב"ם (הל' תפילה פרק י הל' ו) בתפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה. וכתב הראב"ד: אין כאן נחת רוח. ע"כ. וכתב הכסף משנה (שם) נראה שטעמו של הראב"ד, שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות. ע"כ. הרי שסובר שהראב"ד חולק על הרמב"ם, ושיש ליישב את דברי הרמב"ם. אך בראב"ד על דברי הרז"ה (בברכות כג:) מבואר שאינו חולק על הרמב"ם בדבר זה, שס"ל (שם) שאף בתפילת חובה יכול להמשיך אותה לשם נדבה וכל שכן בתפילת ערבית. נמצא שמה שהעיר על הרמב"ם זה על ראש דבריו, שאמר שבשחרית יפסוק, והראב"ד סובר שגם בשחרית ימשיך תפילתו כשנזכר שהתפלל כבר, כל שכן בעברית, וכפי שביארו כמה מהאחרונים.
ואמנם המגן אברהם (ס"ק ג) דייק "מדסתם משמע דס"ל כהראב"ד דאפילו בערבית שהיא רשות פוסק מאחר דשויה עליה כחובה". וכן פסק שם הביאור הלכה (ד"ה פוסק).
ובכף החיים (שם ס"ק יב) כתב כיון שהפרי חדש חולק על המגן אברהם וסבירא ליה דעל ידי חידוש אין צריך לפסוק ומסתייע מהרשב״א, יש לסמוך עליו ועל הרמב"ם דתפלת ערבית דהוי רשות ואין צריך לפסוק. וכו כתב בילקו"י (סימן קז סעיף ז) המתפלל ערבית, ונזכר שכבר התפלל, יסיים על דעת נדבה, ויחדש בה דבר, שהואיל ועיקר תפלת ערבית רשות, יכול לסיימה על דעת נדבה. ע"כ. ילקוט יוסף (חלק א הל' תפילה הל' סז עמ' רב) עי"ש באורך.
וצ"ע, דמאחר שהשמיט השו"ע את הדין של ערבית, מאחר שדרכו להעתיק לשונות הרמב"ם ובמקרה זה השמיטה, נמצא שהדיוק של המגן אברהם מוכרח, והרי קבלנו הוראות מרן ולכאורה יש לנו לפסוק שבערבית, יפסיק כדין שחרית. אלא שיש לומר שאילו היה נזכר מרן בדברי הראב"ד על דברי הרז"ה, ודאי היה כותב אותו והיה חוזר בו, שהרי ס"ל לראב"ד (שם) שגם בתפילת חובה יכול להמשיך על דעת נדבה, ממילא ברור שהיה פוסק כדברי הרמב"ם שבתפילת ערבית ממשיך אדעתא דנדבה. שכן ס"ל לראב"ד ולרשב"א ולעוד ראשונים כמבואר בילקו"י הנ"ל. ולכן למעשה יש לפסוק כדעת הרמב"ם וכפי שכתב בכף החיים הנ"ל שפסק כדעת הפרי חדש.
