שאלה- מי שעושה ניתוח, וכורתים לו אבר, הםא צריך לקבור את האבר?
גוואטה ירושלים כט' אייר.
תשובה- עדיף שכן, אך אין בזה חובה גמורה. כיון שאומרת הגמרא ב"ק פה. שמי שהזיק לחברו, ונכרתה ידו, יש לשום כמה היה מוכן אדם שישלמו לו בכדי שיכרתו את ידו. וענתה הגמרא, שאין לזה דמיון, כיון שאדם מתבייש שיתנו את אבריו מאכל לכלבים. מפה הוכיח הרש"ש וכן השבות יעקב ועוד פוסקים, שמדין הגמרא לומדים שאין חובה לקבור אבר, שנפרד מאדם חי. מכל מקום משום בזיון, יש בזה עניין.
כן כתב בלקוט יוסף- חולה שהיה לו מכה ברגלו, והוצרך לעשות ניתוח ולחתוך את הרגל, או כל אבר אחר, יש אומרים שאינו מחוייב לקבור אותו רגל או אבר, ויש חולקים. ולכן טוב ונכון לעשות כן, וכן הדין בנפלים. [ילקו''י אבלות תשס''ד סי' מה עמ' תשיא. יבי''א ח''ג דף קפד: יו''ד סי' כב אות כ].
ומכל מקום במקום שיש אפשרות עדיף לקבור את האבר כאמור, ואף מותר לפתוח לצורך כך את הקברו עד מקום הלבנים שלמעלה מגוף הנפטר כפי שכתב שם בילקוט יוסף בסעיף י' ועיין באורך ביביע אומר ח"ט חלק יו"ד סי' לה' עמוד של"ה.
ומעשה בנודע ביהודה שלאחר הסתלקותו בא לבנו בחלום ואמר לו שהשן שלו נמצאת בספריה של הספרים, ובנו מצא את השן באורח פלא וקבר אותה יחד עם אביו.
וכן מעשה שלאחר פטירת הרמב"ם שכחו לקבור עמו אצבע רגלו, כי לא מצאוהו באותה שעה, ואחר כך בא בחלום לחכם אחד, והודיעו כי האצבע מונחת במקום פלוני, ושיקברוהו עימו, וכך היה שלקחו האצבע משם וקברוהו עמו בטבריה ע"כ.
ויש לשים לב שמכל מקום הכהנים אסור להיטמא גם לאבר שכרתו מהחי (שבות יעקב ח-ב סי' ק"א).
בשורות טובות
